זה קטע שכתבתי שנה שעברה, אבל אשים אותו כל שנה כדי שיידעו איך נגעת בלב של אנשים שרק זה הכרת. אני זוכרת את אותו יום בצרפת כשעשינו קורס קיץ שנה לפני המלחמה… איך שבכיתי מאוד לעצמי בצד ואת שמת לב ובאת לעודד אותי ולתמוך בי. אני בחיים לא אשכח את הרגע שבו הרמתי את הראש להסתכל לך בפנים תוך כדי שאני מנגבת את הדמעות ואמרת לי מילים מנחמות ומחזקות. אמרת לי שאני לא לבד, ושאם יש לי בעיה אז שאבוא. הרגע הזה רודף אותי מאז ה7.10. השנה, טסתי לטוקיו, והדבר הראשון שחשבתי עליו כשסגרתי את הטיסה זה לתלות סטיקרים שלך ברחבי העיר. בטוקיו בקושי יש מקומות שאפשר לתלות בהם בצורה חוקית, ולא רציתי סתם לתלות ולבזות אותך בעבירה על החוק. כל יום הסטיקרים שלך היו עלי בתיק שנשאתי, ובסוף מצאתי, מצאתי מקומות שבהם ניתן לתלות סטיקרים. אני זוכרת בשיבויה קרוסינג, המרכז של טוקיו הומה אדם, אדם בחן אותי כשראה אותי תולה את אחד מהסטיקרים. אחרי שעזבתי ראיתי אותו הולך לראות מה תליתי. אני תוהה כמה אנשים נתקלו בסטיקרים שלך, ומי מיהם סרק את הקוד לעמוד שלך. אני תוהה איך עוד אוכל להנציח אותך.